---

Born: Kibuttz Sarid, Israel, 1981
BFA Department of Photography, Gerrit Rietveld Academy, Amsterdam

---

 

Sobject/סוֹבייקט
 
ישנו משהו מערער וטורד מנוחה להפליא באובייקט זקוף. כמו ישות הטומנת בחובה חיים שמתכתשת  עם סטייתהּ, זה למעשה דבר השומר את המשך קיומה.
 
ה-סוֹבייקט הינו אובייקט שכבר נכנע לסובייקטיביות. פעולת האבל על כך הינה ההתייפחות, המצב הרגשי באמצעותו הוא מבקש להיחרט בזיכרון. בסופו של דבר ה סוֹבייקט מקבל את צורתו דרך הכישלון לשחזר את העבר. המעורבות המרחבית שלו מעוצבת על ידי חטאים שביצע, בעוד הוא נותר חלש כפי מידת חולשתו. נטייה זו פותחת פתח להבנה של מנגנון ההישרדות שלו.

האובייקט שהיה אינו עוד, כעת משהערכים הסובייקטיביים שלו מהווים דחף בעצמם. הם שואפים לחשוף את עצמם, להתגלות, להיראות כמתאבלים על עברם. ה-סוֹבייקט עזב זה כבר את תחומו של האובייקט, אולם הוא ניצב מולו כחלק מרצף מתמשך. האינטרסובייקטיביות שלו דורשת קינה, והעצב נופח בו חיים. כך הוא מתעלה אל מעבר למצבו הקודם; הוא מוכרז כקדוש.

אם היזכרות היא תהליך, אזי באמצעות ליקוט עבר, הוא בעצם משהו שמתהווה לשכחה בה הווה המשכי מפגין את נוכחותו. הזכר הינו זיכרון במצב בו נוצר מגע עם החושים. באמצעותו, הוא מופיע.

הגזילה שאי אפשר לתפוס זה מה שמתקיים בין השורות. הלא כלום, הלא מוגדר, הריק, הביניים ,ההמתנה; אלה מובילים בסופו של דבר לחוסר היכולת לבטא מחשבה, להעדר שפה המסוגלת להסביר לנו ש"אנו מבינים".  במקום שבו עוד לא נוצרה הרצינות, מופיע סנטימנט. אהבה a posteriori זו לארוס (פסיכה) מדהימה אותנו, כיוון שהיא מאפשרת לכפות חזרה בתשובה על יצירה, כמעין חזרה אל מקום אחר, אל ראיית העתיד.  

ה-סוֹבייקט ממוקם בשיא בדידותו ושם היצירה מתהווה. באמצעות תיווך ב-sotto voce הוא מבטא עבורנו את מה שאך בקושי ניתן לשמוע; יש לחזות אותו בעברו של העתיד ושם להבנות אותו וגם לערער עליו; האסטלות ניצבות על עומדן, והכתובות החקוקות עליהן הן ביטוין (אֶבל). זה העטור בתהילת התקווה ומנהגי העבר מקונן. "Ti esti" (ה"מה שהינו") אינו רלוונטי עוד, וה-thymos (דחף פנימי, רוח) אינו עוד אלא טיעון המחפש לו הכרה.

אלגופיליה מתועבת זו של צורתו הקודמת מבצעת נסיון אתי של רחמים על מה שאבד. הפטאליות של הנזנחים מביעה התנגדות כלפי חלקו במה שזר, זהו דבר הדוחף את צערו. מאחר ועדיין מדובר באובייקט, העצב שלו מכוון כלפי פנים כעזבון. היכולת הקוגניטיבית להסכין הינה אנטילוגיה להתארעות בתוך התארעות. לפיכך, חפץ מן העבר הנאחז באומללותו, אבלו שלו נעלם, אף על פי שהוא ממשיך להתרחש.

במלנכוליה יש התנתקות מהמציאות. בהתנתקות זו הוא חובר לעצמו, חובר עם השקט הנורא ועם הלא-ממומש.
כאן הוא נמצא, בעקבה; ברגע של העתקת-מקום, לשם יגון, של העבר. הסובייקטיביות ששימר איבדה מכוחה. זוהי הטרמה לדָבר בעתיד, כיוון שהוא ממוקם בזמן לא מוגדר. ההתקה הנצחית יוצרaת למקוטעין את המקום שאניגמה יכולה להתקיים בו בהתנבאות הזו. בהיותו בר-חלוף ושברירי הוא הן מניע הן מונע, מרגש ומרוגש כאחד; הוא מתעלה אל מעבר למה שידוע, הוא מברך אותנו בברכת פרידה.

אורן הופמן

תורגם מאנגלית