מוזאון נחום גוטמן לאמנות, יחד עם האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, הציע לתלמידי השנה הראשונה במסלול ללימודי תואר שני באמנויות להגיב ליצירותיו של נחום גוטמן במסגרת הפרויקט המשותף "מה זה נקרא לפרש מסורת". שישה עשר מהם נענו להזמנה. החיבור בין גוטמן לתלמידי בצלאל אינו שרירותי. גוטמן היה מראשוני התלמידים בבצלאל הישן של בוריס שץ, ואמנותו, במיוחד זו של שנות העשרים, התקבעה בקאנון של האמנות הישראלית. התלמידים הוזמנו להתבונן אל ראשית ההיסטוריה של המוסד שהם לומדים בו ואל ראשית האמנות הישראלית, ולהגיב אליהן מתוך פרספקטיווה אישית, תרבותית ורעיונית בת הזמן.   התמקדות התלמידים בגוטמן ובסוגיה "מה זה נקרא לפרש מסורת" הולידה עבודות במגוון מדיומים ונושאים, שדובבו את גוטמן מתוך שיח האמנות העכשווי: יחסי אמן-מודל (נעם ונקרט; וידאו), טקסט וביוגרפיה משוחזרת ומשובשת (תום פורת; וידאו), שרידות רוחות הרפאים של העבר (איתמר שמשוני; וידאו), ניכוס פמיניסטי של ייצוג  גברי (עדן עפרת אורבך; וידאו), האנשת מושג הארכיון  (יריב ספיבק; צילום, וידאו), שחזור צילומי של רישומים ארוטיים (שלי אלכסנדר; צילום), שיבוש זהות ופירוש שגוי מכוון (אבי מילגרום; עבודת סאונד), האחדת זמנים וביוגרפיות (משה גרשון; ציור), שחזור ביקורתי של ביקורת עצמית (יעל פרנק ואורי לוין; מיצב, צילום), דמות האחר במציאות הישראלית (יוליה רבסקי; ציור), מניפולציה על הומור (אורי לוין; וידאו), הגחכת הסנטימנט הלאומי- ציוני (זמיר ש"ץ; ציור), אופני הפצה ושכפול (ניר סגל; מדבקות ויניל), ואפילו תגובה "גוטמנית" למחאת האוהלים (קרן אלה גפן; ציור).